צורת הבדיקה:

בדיקת השמיעה הקונבנציונאלית נעשית על ידי הצגת צלילים טהורים בטונים (תדירות) שונים כדי לקבוע מהו סף השמיעה. כלומר, מהי העוצמה החלשה ביותר שהנבדק מסוגל לגלות (50% מהפעמים) לגבי כל אחד מהצלילים שנבדקו.

האודיוגרמה היא תרשים עליו מיוצגים ספי הצלילים השונים שהתקבלו.

על הציר האנכי מיוצגת העוצמה – בראש התרשים מיוצגים הצלילים החלשים ובתחתית התרשים מיוצגים הצלילים החזקים, המסוגלים להכאיב ואף להזיק מחמת עוצמתם.

על הציר האופקי מיוצגות התדירויות (הטונים השונים) – משמאל מיוצגים צלילים נמוכים (באס) ומימין צלילים גבוהים (סופראן). תוצאות בדיקת השמיעה נרשמות על התרשים על-ידי שימוש בסימן o אדום עבור אוזן ימין וx- כחול לאוזן שמאל. סימנים אלה מחוברים בקו. מעל הקו המתקבל (לכוון קו האפס) – אזור השמיעה האבודה, ומתחת לקו (כלפי מטה) – אזור המייצג את שרידי השמיעה.



האודיוגרמה מספקת מידע בתחומים הבאים:

1.      1. רמת הירידה בשמיעה (משקפת יכולת תפקודית):

0-30dB   : שמיעה נורמלית.

31-50dB : ירידה בינונית.

51-70dB : ירידה חמורה.

71-90dB : ירידה עמוקה.

2.       2. צורת העקומה : איזה צלילים (טונים?) נשמעים טוב יותר ואיזה פחות.

3.      3.   בעיה חד צדדית או דו צדדית.

4.     4.  סוג הירידה בשמיעה : הירידה בשמיעה יכולה להיות הולכתית, עצבית או מעורבת.